היסטוריית רופא: ד"ר רונן ליבסטר – רשלנות חמורה והתנהגות שאינה הולמת

צו לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז – 1976

המשנה למנכ"ל משרד הבריאות הגיש ביום 25.2.08 קובלנה לפי סעיפים 41 (1) ו- 41 (3) לפקודת
הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז – 1976 (להלן הפקודה) נגד דייר רונן ליבסטר (להלן הנקבל).

קובלנה זו כללה רופא נקבל נוסף, הוא ד"ר גריגורי ליבוביץ.

משנתקבלה הקובלנה מינה שר הבריאות ועדה לפי סעיף 44 לפקודה. על ועדה זו הוטל לשמוע את

תגובת הנקבל, לרכז את החומר הרלבנטי, ולהגיש את המלצותיה לשר הבריאות.

הועדה נתכנסה ביום 15.7.09, ואזי הודע לה על-ידי בייכ הנקבל (עוייד קייזמן), כנראה על דעת בייב
הקובל, שהקובלנה תפוצל לשניים, וכי הדיון באותו שלב יתייחס לנקבל בלבד. ככל שהדבר נוגע
לדייר ליבוביץ, הכוונה היא להגיש קובלנה נפרדת.

הסיבה לאיחוד הפרשות הנוגעות לשני הרופאים בקובלנה אחת נעוצה כנראה בהיותו של המטופל
נשוא שתי הפרשיות, אותו מטופל. כל אחד משני הרופאים טיפל בהזדמנויות שונות במטופל זה.
פרט להשלכה האפשרית של המשכיות ארועי המקרה שטופל עייי דייר ליבוביץ, למקרה שטופל עייי
הנקבל, אין זיקת טפול כלשהי בין מעשיהם של כל אחד משני הרופאים. בנסיבות אלו נראה הדבר
שהיה הגיון בהפרדה שנעשתה בין השניים.

העובדות המתייחסות לנקבל מרוכזות ומפורטות בסעיף 6 לקובלנה המשותפת. סעיף זה עוסק
בארועי הלילה שבין ה- 26-27/9/2006, מועד בו התיצב המטופל שמדובר בו בחדר המיון של
ביחיים איכילוב, התיצבותו היתה בהמשך לטפולי עבר שהוא קיבל בחדר המיון. האחרון
שבטיפולים אלו ניתן יום לפני כן. הנקבל חש קוצר נשימה, ולפי האמור בקובלנה ייבבדיקה
גופניית נמצא טביבנאה, לחץ דם 120/80, דופק 130, חום 27.5 וסטורציה 74%יי. מהדיון שנערך
בפני הועדה עולה שאין חולק שבין נתונים אלו, הבולטים לחומרה הם הסטורציה הנמוכה ומידת
הדופק. עוד אין חולק שרישומי העבר הרפואיים המתיחסים למטופל הצביעו על מצב קשה ובכלל
זה על חשד לתסחיף ריאתי. לא רק שהיתה חובה על כל רופא מטפל ללמוד את העבר הרפואי הזה,
אלא שאי מילוי חובה זו במקרה זה העמיד את הרופא במצב של חסר בנתונים שיכול להביא אותו,
כפי שאכן ארע במקרה זה, למסלולי חשיבה ולמתן טיפול לא נכון מצד אחד, ולהתעלמות ממצבו
הקשה של המטופל מצד שני,

הנקבל, שהיה אותה שעה רופא כונן בכיר בחדר המיון, בדק את הנקבל, ולפי האמור בקובלנה יילא
התיחס באופן משמעותי למידע שהיה לפניו בתיק המיון ולמרות מצבו של המטופל)…. שיחררו
המלצה להמשך טפול בקלקסן והמשך מעקב על ידי הרופא המטפליי.

להשלמת התמונה אוסיף שעל-פי האמור בקובלנה מדובר במטופל ייממוצא הולנדי, הידוע כחסר

ביתיי.

הנקבל הודה בפני הועדה באמור בסעיף 6 לקובלנה, והוסיף והודה במסקנה המשמעתית הנובעת
מהאמור בסעיף 6, כפי שזו פורטה בסעיף 9 לקובלנה, וכפי שפורטה לעיל. הועדה מצידה המליצה
להרשיעו עקב כך בעבירות המשמעת המיוחסות לו. ראיות לא הובאו לענין הענישה המשמעתית
הראויה ואולם בייכ הצדדים טענו את טעוניהם בענין זה, והנקבל עצמו הוסיף מספר מלים.

בייך הנקבל אישר במסגרת טעוניו, בין השאר שייהסטורציה בדם היתה מאד נמוכה, ולמרות הענין
הזה של 74 הוא הורה לשחרר את המנוח לביתו, הוא היה חסר בית, …… לא ברור כל העניין הזה
אבל תחת טיפול של קלקסן …." בהמשך הוא הוסיף ואישר שאילו הנתון הרפואי המתיחס
למטופל נכנס לתודעתו (של הנקבל) הוא לא היה משחרר את האיש מהמיון אין לנו הסבר טוב
איך קרה דבר כזה … אין ספק שזאת רשלנות … רופא בכיר שמשחרר חולה מהמיון כשלפניו יש
ענין של סעיף סטורציהיי. בהקשר זה הגיב אחד מחברי הועדה ואמר ש"יש פה נתון לא פחות
משמעותי שקצב הלב 130" וזה מופיע בעמוד הראשון של הרישומים הרפואיים – על כך אמר בייך
הנקבל שאין הסבר להתנהגות הנקבל ייהרי אני לא חושב שמישהו חושד שהוא לא יודע מה זה
דופק 130 או סטורצית 74י.

סיפור עצוב זה הסתיים במותו של המטופל, אשר שוחרר במצוות הנקבל מחדר המיון, חזר לחדר
המיון עוד באותו לילה, ונפטר כשלוש שעות לאחר שהגיע. הקובלנה אינה עוסקת בשאלה מה ארע
לו בפרק זמן זה, האם ניתן לו טיפול, אם כן איזה טיפול, ומי עסק בכך. הקובלנה הסתפקה בעין

זה בתיאור היבש (סעיף 7), שם נאמר "יבשעה 23:59 (כשעה ורבע לאחר כניסתו הקודמת של
המטופל לחדר המיון – ו.ז) פנה המנוח בפעם השלישית למיון. בשעה 3:05 נמצא שוכב על אחת
המיטות במיון ללא רוח חיים פטירתו נקבעה בשעה 03:38". לדברים אלו, שאינם שייכים
ישירות לנקבל אתיחס, בבחינת למעלה מחצריך (ככל שהדברים מתיחסים לנקבל) במספר מלים

בהמשך.

A

בייך הנקבל הסכים, כפי שצוטט מפיו לעיל, שמדובר בחסר בית. מאוחר יותר הועלתה בגמגום
מסוים הטענה שיש לו בית שהמטופל אינו מתגורר בו. ההנחה הטובה ביותר היא שהיה ספק בענין
זה (ואני מסופק מאד לאור הכתוב אם אמנם היה ספק), ואולם אפילו היה ספק כזה, היה די
בעצם קיומו של הספק כדי להצדיק הפעלת שיקול דעת ולהביא בחשבון אפשרות שמדובר כמי
שאין מי שיטפל בו. טענת הנקבל היא כזכור שהוא לא היה ער למצבו הקשה של המטופל. אי
אבחון המצב הקשה הוא כאמור רשלנות שהנקבל הודה בה. במצב כזה אי אפשר אולי לבקר את
הנקבל על שלא הביא בחשבון את היות המטופל הומלס, שהרי בתודעתו מצבו לא היה קשה כל

כפי שאמר פרופ' אסף, אחד מחברי הועדה "זה בן-אדם שצריך ללכת לקופת חולים לקבל
מזרקים, ללמוד איך להזריק לעצמו…. ואם לא, אז ללכת לקופים שיזריקו לו, ואם לא, להיות
בבית שתבוא אחות ותזריק לו זאת אומרת אם אתה נותן את הרצפט הזה להומלס זה כאילו
כתבת לו על הקרח, מחר יש לנו פייב אוקלוק… ".

…

נראה איפוא שאפילו על בסיס הדברים שלא נעלמו מהנקבל, הינו, על בסיס ידיעתו שהוא זקוק
לטפול שהוא עצמו הורה על עשייתו, היה זה לא נכון (בלשון המעטה) לשחרר את המטופל במצב
בו היה ובאישון לילה וזאת לא רק מהבחינה האתית, אלא גם מזווית ראיה רפואית.

על רקע כל אלו קשה לי שלא להסתייג ממסקנת הועדה (הסותרת את דברי חלק מחבריה במהלך
הדיונים), ולפיהם "למידע שבכתב הקובלנה, ובדברי באת כח הקובל, בכל הנוגע להתיחסות
למגורי המטופל – אין כל משמעות משמעתית כלפי הנקבל…". אני מבקש להבהיר ולהדגיש שכפי
שהבהירה בייך הקובל בדיונים בפני הועדה אין לפרש את דבר האיזכור שהיא עשתה על היות
המטופל חסר בית, כאילו ייחסה לנקבל מתן טיפול קלוקל מכוון בשל היותו הומלס. חלילה לנו
מלהעלות לא רק על דל שפתינו, אלא גם על דל מחשבותינו אפשרות כזו. כפי שאמרו חברי הועדה
במהלך הדיונים, הרשלנות הרפואית היא רשלנות רפואית ללא קשר להיות הנקבל חסר בית,
ואולם עובדת היותו הומלס מחייבת רגישות, ומחייבת את מתן דעתו של הרופא (וכל גורם מטפל
אחר) להשלכה שיש לעובדה זו על כל החלטה שיש לקבל. בשנוי הדיספיצלינות עליהן מדובר, הרי
שיש ומה שנאמר תדיר בהקשר לעשיית צדק, יכול וצריך להאמר בנסיבות מתאימות גם על טפול
רפואי. טיפול רפואי צריך לא רק להינתן כראוי אלא גם להראות שהוא ניתן כראוי לבל יחשוב
הציבור שדינם של שועי ארץ סמוק שדמם של חסרי בית, וזאת כשמדובר בשאלות של חיים
ומוות. בייב הקובל הפנתה בדבריה לועדה לדברים שאמר פרופ' גליק, שהיה בזמנים הרלבנטיים
ממונה על בחינת תלונות נגד רופאים ועל מתן המלצות באיזה מסלול צריכה התלונה להתברר
בטפלו במקרה קא עסקינן. פרופ' גליק כתב דברים (שעיקר תוכנס הובא עייי בייכ הקובל) שראוי
לחזור ולצטטם פעם נוספת גם פה. ואלו הם דבריו:

בהתאם לכללים האתיים המוסריים והמשפטיים הרווחים במדינת ישראל קדושת החיים
היא גורפת ושווה.

• ברוח זו נחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" (1992), המורה (סעיף 4) כי: "כל אדם
זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".

• בהתאם לכך נקבעה בחוק ביטוח בריאות ממלכתייי (1994), כי: "יהא מושתת על
עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדיתי (סעיף 1).

• ועל כן נשבעים הרופאים בישבועת הרופא העברי (1952): "ועזרתם לאדם החולה באשר
הוא חולה, אם גר אם נכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבדי.

הנקבל מודה בעובדות ומכאן ברור ששגה בפענוח המשמעות של הסימנים הרפואיים ושחרר
מחד המיון חולה שסבל מתסחיף ראתי, זאת ועוד בחוסר רגישות שלח בן בלי בית חולה
אשר פנה לקבלת עזרה רפואית בחזרה לרחוביי.

אפילו אלך כברת דרך לכוון הטעון המגומגם באשר לידיעת הנקבל את דבר ייחסרות הבית של
המטופליי, די בכך שהיה חשד כבד שמדובר בחסר בית כדי להביא זאת בחשבון. בהקשר זה אפנה
לדברי בייב הנקבל אמר בין השאר כי "איך שהוא נראה הוא לא התקלח בשבועיים האחרונים",
ולדברי פרופ' אסף, אחד מחברי הועדה שאמר "אני לא מאמין שאין לזה השפעה, לא במקרה זה,
תמיד יש לזה השפעה … (זוהי) החלטה רפואית … אם מישהו חסר בית ואתה כותב לו יקבל
קלקסן הביתה. זה כמו שאמרת תגיע אלי מחר למרפאה על הירח, זה בערך אותו דבר, כיוון שהוא
הומלס … אם הוא הומלס אז זאת המלצה שזה כמו לכתוב את זה על הקרח…".

חרף כל הדברים הללו, ובשל אופיו החיובי מאד של הנקבל, והיותו קשוב לרחשי אוכלוסיה קשת
יום הנזקקת לעזרה, הציעה בייכ הקובל לועדה להמליץ לשר הבריאות להתספק במתן נזיפה בלבד
לנקבל. אין צריך לאמר שבייב הנקבל עשה "קיבוליי מלא של הצעה זו.

הועדה הוסיפה ואמרה שהודאתו של הנקבל באמור בקובלנה, חסכון הזמן שגרם בהודאתו,
והעובדה שיבהיבט, של הרתעה אישית, נראה לועדה כי הנקבל, בתבונתו המקצועית וברגישותו
האישית הפיק את הלקח המר מהארוע והסיק את המסקנות המקצועיות והאישיותיי הן גורמים
לקולא. היא הוסיפה ואמרה שיצעדו האמיץ של הנקבל בקבלת אחריות למעשיו, למחדליו,
הודאתו, הרגשתו האישית, יושרתו וכנותו המקצועית איפשרו לו להתיצב נכוחה אל מול
טעותו להישיר מבט פנימה כלפי עצמו…".

בשוותה את כל הדברים הללו נגד עיניה, החליטה הועדה להמליץ בפני השר על קבלת עמדת בייך
הקובל ולהסתפק במתן נזיפה חמורה.

לי עצמי קשה מאד לישב בין סיטואציה קשה ועצובה של רשלנות רפואית בולטת מצד אחד
בחלקה רשלנות שיסודותיה העובדתיים ידועים לנקבל – והכוונה בשילוחו של המטופל לרחוב
לפי ביטויו של פרופ' גליק), של רישום לאו בר ביצוע של נטילת תרופה הכל כמפורט לעיל ושל
שילוחו של מטופל בחשכת לילה מהמקום היחיד בו הוא יכול לקבל טפול אל תוך הבלתי נודע,
לבין תגובה של נזיפה בלבד בשל עשיית כל אלו.

PAGE

LESHKA MESHPATIT

025657799

עם זאת אינני יכול להתעלם מכך שגישתם המשותפת של תקובל ושל הועדה היא שאחרי ככלות
הכל יש להסתפק במקרת כזה בנזיפה. אלמלא מצוות הפסיקה ליתן משקל נכבד מאד, כמעט
מכריע, להמלצות הועדות שמדובר בתן, הייתי סבור שהענישה תמשמעתית צריכה להיות
משמעותית הרבה מזו עליה המליצה הועדה, ועולה גם על זו עליה אני עומד להחליט כאן.

אינני סבור שחומרת הפעילות המתבטאת בהתנהגות חנקבל יכולה להסתיים ללא התליית רשיון
ולו כסטיגמה. המסר הן לצבור בכללותו הן לעוסקים במלאכה צריך להיות שלא ניתן לפטור מי
שהתרשל כל-כך, בענישה משמעתית שאין בה סטיגמה של התליית רשיון.

atg:10 60 12 908

13:22

רק בשל הגישה המקלה מאד של הקובל ושל הועדה, ורק בשל המשקל הרב שיש לייחס לגישת
הועדה, אני מסתפק בחתלית של 15 יום, וכך אני מחליט.

+*•!

לא אצא ידי חובת סיום החלטה זו אם לא אעיר, את שהעירו חברי הועדה במהלך הדיון, שקשה
להתעלם מסתימת הגולל על הבחור הדרוש, ועל הסקת המסקנות הדרושות, מהסיטואציה
המתוארת בסעיף 7 לקובלנה. כזכור סעיף זה מספר שהמטופל חזר לחדר המיון כשעה לאחר
שחרורו באישון לילה, כשהוא סובל ועזוב לנפשו, וכשהוא נמצא (מקץ כשלוש שעות) שוכב על
אחת המיטות במיון ללא רוח חיים. האם נתן מישהו דעתו לצורך לבחון מה מצבו ולטפל כו
במשך שלוש שעות שכיבתו על אותה מיטה? האם ניתן לו כפול? האם נעשתה בדיקח! או שכך ללא
אומר ודברים הלך לעולמו אדם בן 46 מנותק מסביבה תומכת ומטפלת לא רק בעולם החיצוני,

אלא גם באולמו של בית חולים שתי המקלט תיחיד שחיה למטופל. נראה לי שענין זה ראוי

לבדיקה.

חתלית תרשיון תחל ביום 25.10.09.

ניתן היום _/ * + 2

נשיא (בדימוס) שלבימש ב בירושלים

27/e8/200s

:

I'd